עובד חברה הפעיל ברשתות החברתיות – למי שייכת זהותו ונכסי הידע הנצברים?


פעילות ברשתות חברתיות היא כבר מזמן לחם חוק אצל חברות,ארגונים ועסקים רבים. מותגים גדולים או עסקים קטנים.

כאשר מדובר בעמוד פייסבוק של חברה, עמוד לינקדאין, או חשבון טוויטר של המותג אין עם כך בעיה. במידה והתחלף העובד עובר ניהול הנכס לעובד במקומו. הבעלות על נכסים אלה ברורה מאוד.

הנושא המאתגר בהקשר זה הוא מתן תשובות לשאלות אלו:

  • למי שייך חשבון הלינקדאין של מגייס כח האדם בחברה?
  • למי שייך חשבון הטוויטר של ישראל ישראלי שמצייץ מטעם החברה?
  • למי שייכים אנשי הקשר שנצברו אצל עובד החברה במהלך זמן עבודתו בפעילות בלינקדאין, בטוויטר או בפייסבוק?
  • האם אלה נכסי קניין רוחני קלאסיים השייכים אך ורק למותג?
  • היכן עובר הגבול המפריד בין העובד הפרטי לעובד שהוא חלק מחברה?

האם ניתן באמת להפריד בין ישותו של משה עובד חברת "א.א. אינטרנט" לבין משה האדם עצמו שיש לו חיים משלו ברשת?

ובכן, אין לי על כך תשובה פשוטה. כי אין לכך תשובה חד משמעית. וגם איני משפטנית. אבל, גם משפטנים להערכתי לא יוכלו לפתור סבך זה עד סופו.

הדרך הנכונה לגשת לדברים היא לקבוע מדיניות מדיה חברתית המבהירה נקודות אלה מראש. (SMP=Social Media Policy)

מבחינה טכנית לא ניתן לקחת מעובד פרופיל לינקדאין אם הוא עוזב, כי מדובר ביישות שלו הפרטית. מה שכן ניתן לעשות, לדוגמא, במקרה של מגייס כוח אדם בלינקדאין, זה להורות לו להקים פרופיל ייעודי לכך שיהיה נכס דיגיטלי של החברה גם אחרי לכתו.

ניתן לקרוא על כך כאן

בכל הקשור לפעילות דיגיטלית המתבצעת מטעם עובד עבור חברה להערכתי אין שום מצב שניתן לרכוש על כך שליטה מלאה.

לפיכך כפי שמתייחסים לכל עובד כאל הון אנושי חשוב בכל הקשר, אין הבדל כאשר מדובר בנכסים הדיגיטליים האישיים שלו, הם משמשים את טובת החברה כל עוד הוא עובד החברה.

מעסיק חייב לקחת זאת בחשבון:כשעובד יעיל עוזב, יחד איתו עוזבים כל הקשרים העסקיים הדיגיטליים שלו שטווה במהלך השנים, גם אם הם נצטברו לטובת החברה. העובד הוא נכס של ידע, ונכס חברתי אנושי כאחד.

עוד מידע בנושא:

קישור למחולל מדיניות מדיה חברתית 

קישור לאי-בוק חינמי: מדיניות מדיה חברתית יחסי עובד-מעביד

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *